Twice As High As Heaven

קצת אחרי פוסט סיכום העשור שלי, ביום שלישי ליתר דיוק, החלטתי לצאת עם חברים לפאב. אי שם בנבכי הליטר השלישי של וויינשטפן, קיבלתי שיחת טלפון מרותם.

כידוע, המוח לא מנתח מצבים בצורה אופטימלית כשהוא תחת השפעת חומרים משכרים, אז שמעתי משהו לגבי "כלבה", "להציל" ו"הביתה", וכמובן שחשבתי שיהיה מאוד הגיוני להסכים. סיכמתי את השיחה בזה שהודעתי לחבריי לשתיה ש"כרגע, ככל הנראה, אימצתי כלב". שתינו עוד סיבוב לכבוד זה.

מאוחר יותר רותם אספה אותי מהפאב וחסכה לי דידוי מיותר הביתה, והרוויחה עזרה בסחיבת הכלבה. השארנו אותה לישון בחצר ופרשנו למיטה.

למחרת שוחחנו על כך קצת והחלטנו שלא נשמור אותה, אך המתחיל במצווה אומרים לו גמור, ולפחות נמצא לה בית חם – שנינו יודעים מה צער בעלי חיים עושים באמת… עשינו לה מקלחת נעימה, ניקינו אותה משאריות הרחוב והקרציות שדבקו בה, ובעודה נקיה – הרשינו לה גם להישאר בפינה שהכנו עבורה בבית. בבוקר, מן הסתם, הקטנה כבר התעוררה בניחותא על הספה, כל חמור יודע ששם יותר נוח… במקביל, הוכן לה בוק שלם של תמונות בפייסבוק, לא זמן רב לאחר שרותם דאגה לבדוק אותה אצל וטרינר.

כאן המקום לציין את ההירתמות המדהימה של חבריי למשימה של למצוא לה בית. לאחר דקות ספורות, כבר ראיתי את הקישור לאלבום מככב ביותר מ20 סטטוסים שונים, ונפתח לו לאיטו גם מעגל שני ושלישי (חברים של חברים שלי, והחברים שלהם גם כן). לא עבר זמן רב וחבר שלי מתקופת הצבא הרים את הכפפה ואמר שיגיע מחיפה כדי לאמץ אותה.

יום חמישי היה יום ארוך. נסענו לבדוק אולמות לקראת החתונה והשארנו אותה לבד בבית (כדי שלא תירטב ותתלכלך מהגשם) ואלכס, החבר המאמץ, היה אמור להגיע בערב יום חמישי – סילבסטר – אך לא יכל בסוף, אז נשארנו עם הקטנה עד ליום שני של שבוע הבא, שבו הוא הגיע בשעות הערב והעביר את הלילה אצלנו. כל הזמן חיפשנו סימנים כלשהם שיצביעו שהיא צריכה להישאר אצלנו בכל זאת, אבל היות והרכבת שאלכס נסע בה לא התהפכה בסופו של דבר – הגענו למסקנה שלפחות מצאנו לה בית.

למחרת, ביום שלישי בבוקר, עברנו את אחד הבקרים הקשים ביותר שאפשר, ולא רק עקב העובדה שהקפצנו את אלכס לרכבת של 7:30 בבוקר… הפרידה היתה קשה, ולמרות שהחלטנו שלא ניקשר אליה, הבלוף שלנו נחשף ואותה תחושת מחנק בגרון ליוותה אותנו בנסיעה הביתה ובהליכה לעבודה. במקביל, אלכס דאג לחסן אותה ולקנות עבורה ציוד.

מקץ יומיים, ביום חמישי בבוקר, אלכס מודיע לי שהוא לא יכול להמשיך להחזיק בה עקב סיבות אישיות. דיברתי עם רותם וציינתי את נושא הסימן שהוזכר קודם, בנוסף למסקנות שהגענו אליהן בדיעבד, שאנחנו במצב ובמקום מתאים לחלוטין לגידול כלב. נתתי לה לחשוב ולהתייעץ, ובמקביל יצרתי קשר עם האנשים שהתעניינו באימוץ, לשאול אם זה עדיין רלוונטי. חזרתי הביתה אחרי משמרת ערב, ישבנו לשוחח על זה והחלטנו שנשמור אותה.

אם כן, לאחר נסיעה למרכז ומיד חזרה, הכלבה שוכבת בבטחה על המעיל והבגדים שלי שיצאו מהכביסה, בבית שלה לבסוף. לא נסגרנו עדיין על שם, אבל כשדיברנו עליה, דיברנו על "בננה" (המצאה של רותם מן הסתם). המועמד המוביל הוא "באני", גם עקב הקרבה לכינוי הראשוני, וגם עקב בדיחה פרטית שלנו. עדכון, מן הסתם, יבוא כשנחליט.

אם כן, יש חברת משפחה חדשה!

נכנסתי לסופר השכונתי כדי לקנות חלב. הגעתי לקופה עם החלב, ולפניי עמד פנסיונר קרח ושמנמן שלא הגיע עם כלום לקופה.
הוא ביקש מהקופאית שני פאקטים של LM לייט, שילם לה את המאתיים-ומשהו שהוא היה צריך, רב איתה על חצי שקל ולאחר שקיבל אישור מבעל הסופר לקבל הנחה של חצי שקל על כל הקניה, הוא התכונן לצאת לדרכו.
-"אפשר שקית?" הוא ביקש מהקופאית בשקט.
הקופאית משכה בכתפיה והוציאה שקית.
-"שחורה בבקשה".
-"אין לנו שחורות כרגע, רק לבן ושקוף. למה אתה צריך שחור?"
-"כדי שלא יראו"
הקופאית נראתה מופתעת. -"כדי שלא יראו מה?"
-"…את הסיגריות"
-"אבל קנית שני פאקטים… למה אתה לא רוצה שיראו?"
-"כי אסור לעשן. כמה עולה מצית?"

בשלב הזה החלפתי מבטים עם הקופאית, ושנינו איבדנו עוד קצת תקווה במין האנושי.

אז מה? לכתוב סיכום עשור? מה כבר יש לי לסכם?

העשור הזה התחיל בכך שהחלטתי להישאר ער עד חצות, אי שם בגיל 13 התמים, כדי לראות אם העולם באמת מסתיים. חמוש במודם 56K, כשאנשים עוד היו משלמים על זמן אוויר כדי להתחבר לאינטרנט, שכנעתי את אמא להרשות לי להישאר מחובר פרק זמן ממושך יחסית כדי שאוכל להתחבר לווב-קאמים נבחרים בעולם ולראות את החגיגות, ואולי גם את האפוקליפסה. לא קרה כלום, אבל הסרט הראשון שראיתי באלף השנים הנוכחיות היה "גברים בחלל" (זוכרים? בארני סטינסון שיחק שם קצין צבא!). מספר ימים אחרי זה צחקנו עם התלמידים של בית הספר למחוננים עד כמה ההיסטריה היתה מגוכחת.

העשור הזה היה בעצם גיל ההתבגרות שלי. הייתי יכול להכביר מילים על כך שהוא היה המשפיע ביותר בחיי, אבל אני מרגיש שאני לא אמציא שום גלגל מחדש, הרי כל אדם באשר הוא יכול להעיד שתקופת ההתבגרות היתה הגיל המשמעותי והמעצב-אישיות במידה הרבה ביותר. כל אחד יכול להגיד על טווח הגילאים הזה כסוער, מהפכני ורווי תהפוכות.

מה היה לנו בעצם? התחלתי את העשור רגע אחרי הבר-מצווה, רגע אחרי הטעימה הראשונה מוודקה, ילד בן 13 שעדיין עוסק בהתמודדות עם משבר הגירושין של ההורים שלו. הוא בדיוק סיים לעבור מספר דירות, לנוע קצת בארץ ולבסוף להתיישב. בשנים הבאות, הוא ינסה להשתלב ולא יצליח. הוא ינסה לברוח מהכל, ללא הצלחה גם כאן. הוא יהיה התלמיד הכי טוב בשכבה, ואז הוא יעבור משבר ויגיע למצב שהוא צריך להשתמש בפרוטקציות כדי להישאר באותן הקבצות לימודים.  הוא לא יסתדר עם אמא ובעלה החדש, יריב כל הזמן עם אחותו הקטנה ויברח אל הדודים כדי להתרחק. הוא יסיים בית-ספר למחוננים ויחליט שהוא לא מסוגל לשמור על השדים שלו בארון וילך לקבלת טיפול פסיכולוגי. הוא יברח מהבית כמה פעמים, יתאהב בבחורות שאין לו סיכוי איתן, יחליט שהוא צריך טיפול תרופתי ויפסיק. הוא ינסה לעשן וייחנק, ואין מה לדבר על סמים בכלל, אבל הוא יסתדר עם נרגילה ויגלה מקצוענות בשתיית אלכוהול. הוא ינסה להתחבב על חברים של חברים אבל לא יצליח, אז הוא יקצין את תכונות האופי הדומיננטיות שלו. הוא יתחיל ללכת להופעות, לצבור פופולריות חברתית ויקיף את עצמו בחבורה מאוד קרובה של אנשים. הוא יסיים תיכון בנס, לאור ההישגים הקלושים עד כה, אבל בכל זאת הוא יקבל תעודת הצטיינות בזכות מספר סיפורים קצרים שהוא כתב. במקביל הוא יגלה שההומני לעיתים מעניין מהריאלי וינסה להביע את עצמו בכתיבה ובדיבור עם אנשים. עם סיום התיכון, הוא יחליט שהוא כבר בריא מספיק פסיכולוגית כדי לצאת לאוויר העולם, וירגיש בטוח מספיק לנסות את מזלו בתחום הרומנטי, אחרי שנים שהוא הסתכל בקנאה על כל הסובבים אותו. הוא ירגיש שהוא יכול להתמודד סוף סוף עם מצב שעלול להסתיים לא בצורה חיובית. הוא יטעם נשיקה ראשונה בחסות חבר טוב, ויוכיח לעצמו שהוא יכולגם להרשים בחורה בזכות עצמו ומי שהוא. אחרי שני כשלונות, הוא ימצא חברה קבועה בסופו של דבר.

לקראת אמצע העשור הילד, שהפך לנער, ימצא את עצמו ללא מסגרת ועם רצון חזק להתרחק מהבית וילך לעבוד. הוא ישרוד תקופה ממושכת בעבודת בניין, ואז יחליף תפקיד לפועל פס יצור במפעלים. מה לעשות, אין מסגרות למחוננים שקפצו כיתה אבל אין להם אמצעים כלכליים להתחיל ללמוד. הוא ילמד לבלות בזכות אותו חבר שסיפק את התנאים לנשיקה הראשונה, ויהפוך להיות דוגמא ומופת לבליינים באותו תחום מוזיקלי צר. הוא יבלה יום אחרי יום רצוף, ישן על ספסלים כדי להגיע להופעות, יבזבז סכומי כסף גדולים ויפספס הוצאת רישיון נהיגה. הוא יפסיק לנסות להשתלב וישאף להנהיג, להיות זה שאחרים ירצו שהוא ישתלב איתם.

באיחור של שנה אחרי כל חבריו הוא הולך להתגייס, תוך כדי ההתמודדות הקשה ביותר שהוא אי פעם עבר – להסתכל למוות בעיניים בכל פינה, מכל צד. במהלך שנה וחודשיים, הילד שרק התגייס עוד יספיק להשתתף ב14 לוויות. הוא הולך לאבד, באופן שיהווה את המבחן הסופי לחוסנו הפסיכולוגי, את כל דמויות הבסיס בחייו. הוא יסגור מספר מעגלים, וישלים עם המצפון שלו בדיעבד על כך שהוא ימנף את האבידות האישיות, בלי להרגיש, לטובת עזיבת יחידה לא מוצלחת בצבא.

בכוחות מחודשים, הוא יתעשת. הוא יתחיל לעמוד על שלו, לדרוש את מה שמגיע לו ומדי פעם גם לקבל. הוא הולך לבלות את הזמן הקרוב בהגשמה עצמית ובניה מדוקדקת של האופי, תוך כדי הסתכלות דקדנית על הסביבה. הוא ילמד דברים חדשים, ישכיל ללמוד מסיטואציות קשות, ישב קצת בכלא ובכל זאת יצליח להשתחרר חודשיים לפני הזמן, בזכות קומבינות, לא לפני שהוא הצליח לטוס לחו"ל בפעם הראשונה ובזכות עצמו בלבד לסופ"ש רומנטי עם אותה חברה קבועה מלפני 3 וחצי שנים.

הוא ישתחרר, ינוח חודשיים על חשבון דמי אבטלה ויעבור לגור עם אותה חברה. הוא יעזוב עבודה אחת ויתחיל עבודה בונת-קריירה. בעתיד הקרוב הוא יחסוך קצת, יעבור את הישורת הפסיכולוגית האחרונה שצריך – התבגרות – ויזכה לנהל צוות שלם של עובדים בזכות עצמו בלבד, והוא בן 22 בלבד, ללא רגע של ניסיון הדרכתי או פיקודי. ממש לפני סוף העשור הוא יציע לאותה ילדה מלפני 6 שנים הצעת נישואין, והיא תסכים.

הוא עדיין לא עשה רישיון, אבל שיחק אותה מבחינת הפסיכומטרי. הוא לא החליט מה הוא רוצה ללמוד, אבל הספיק לסיים קדנציה ניהולית בחברת הייטק. הוא חושב על משפחה וילדים אבל עדיין מקפיד לצאת לבלות כמו בגיל 17. הוא יגדל שיער ויגזור אותו, כי נמאס. הוא יסתכל קדימה, בריא, שקול ומאוזן, לעבר העשור הבא ויאחל לעצמו ולסובבים אותו את הטוב ביותר שהם יכולים לאחל לעצמם. אם הוא היה צריך לנחש, הוא היה מאמין שהוא ישב עוד 10 שנים לנסות לסכם את העשור שעבר, עם בית משלו, תואר אחד לפחות, טבעת על האצבע ואפילו צאצא. מיושב וממוסד, אבל עדיין יוצא לבלות מדי פעם ורודף אחרי הצעצועים הטכנולוגיים העדכניים.

שיהיה בהצלחה לכולנו!

בשעה טובה, הבלוג התחיל לעבוד עם OpenID.

מה זה אומר?

בעצם, די הרבה. זה אומר שהיוזר שלכם יכול ללכת אתכם לכל מקום. אם יש לכם ג'ימייל או יאהו, יוטיוב או פייסבוק (ורוב הסיכויים שיש לכם, אם עדיין לא הורידו את האבן שגרתם תחתיה בשנים האחרונות), תוכלו להתחבר עם שם המשתמש והסיסמא משם – גם פה.

עכשיו רק כולי תקווה שזה יעודד אנשים להגיב, אינעל רבאק ערס…

שומם פה, אה?

מילואים

הדבר הכי משמעותי שקרה בזמן האחרון הוא לעשות מילואים. שנתיים וחצי אחרי השחרור, קיבלתי את הזימון הראשון והתייצבתי למה שהיה אמור להיות שיחת תדריך בבסיס בית-ליד.
עם כל מה שעברתי וכל ההכשרה (המטורפת, יש לאמר) שקיבלתי במסגרת השירות הצבאי שלי, אפשר להגיד שהופתעתי מעט מהיקף התפקיד:
כשמתחילה מלחמה ואני מקבל הודעה על כך, אני רושם את מספר הגדוד על בריסטול, תולה אותו במקום מסויים, דואג שהמילואימניקים יעלו על אוטובוס וחותך הביתה. סה-פאקינג-טו.
מסתבר שהכישור היחידי שנדרש מאדם שלמד 3 שנים בבי"ס למחוננים, קפץ כיתה, שירת כאיש מחשוב של יחידה שלמה וקיבל הסמכת האקינג אתי – צריך לספור אנשים שעולים על אוטובוס בזמן לחימה. חשבתי להתווכח, למחות בתוקף… אבל פאק איט. זאת תחנת רוח שאין לי שום מוטיבציה להילחם בה.
אז מתישהו בקרוב נעשה את התרגיל התלת-שנתי שלנו, אני צריך לחשוב מראש מהיכן אני מכין בריסטול…. :\

היה פלוס אחד עיקרי ומינוס אחד עיקרי בכל החוויה הזאת. המינוס היה בכך שנאמר לי לבוא על מדים מלאים ככל-הניתן, ובאתי בנעליים צבאיות הגדולות ממני בשתי מידות, מה שגרם לי לכאבים נוראיים ברגליים שכמותם לא חוויתי מאז הטירונות.
הפלוס הענקי היה שעקב כך שהמילואים התחילו ב4 בצהריים ביום ראשון, ארגנתי לעצמי מוצ"ש במרכז – שתינו ועישנו נרגילה כמו בימי הגבעה השמחים, וגם בהרכב דומה: עופר, נווה, חן, איגי ועבדכם היקר. הקינוח היה פורנו מושקע במיוחד בליווי פיצה דרום-תל-אביבית, ואונס ברוטאלי בידי ג'ינג'י מסויים. למחרת ניסיתי לשחזר את תהילתה ההיסטורית של תל אביב בהיבט הסנטר והעזריאלי שכל כך למדנו לאהוב פעם, רק כדי להבין שהחוויה השתנתה ללא היכר. לפחות חסכתי את יום החופש שרציתי לקחת למטרה הזאת והגעתי למסקנה הזאת על חשבון יום מילואים.

לימודים ועבודה

עבודה היא עדיין הדבר בו מושקע בסיכום הכולל של הדברים, הזמן הממושך ביותר.
אני כבר לא מנהל צוות, החליף אותי אחד התומכים הבולטים ביותר שהיו אצלנו בחברה. באופן אישי, קשה לי להגדיר את התפקיד שלי כרגע. אם הייתי חייב – אז "כלבויניק". אני עושה משימות שונות, תפקידים קטנים, חיפושים, מחקרים, כתיבת מאמרים – ועוזר במשימות התמיכה.
אני מנסה כרגע להגיע למסקנה כלשהי לגבי העתיד המקצועי שלי. פעם רציתי לשמר את התפקיד הניהולי על חשבון הלימודים – עם הרבה מוטיבציה ורגשי שליחות. עכשיו, אין יותר תפקיד כזה, אז לכאורה אני פנוי יותר לדברים אחרים.
השאלה היא – מהם אותם דברים?
האשכנזי שבי (ובסביבתי, דהיינו – הורים) נוטה לכיוון לימודים. כן, אני יודע, זה חשוב, זה קריטי, צריך תעודות, יאדה יאדה יאדה. אבל תכלס, זה לא מרגיש ככה. המוח שלי מסוגל להרבה יותר מלשים אותו ל3-4 שנים למסלול שלא ברור מה יצא ממנו. מצד אחד, אני צריך מסגרת. מצד שני, אין מסגרות מתאימות. דילמה, במילים פשוטות. אני מתנחם בזה שיש לי ג'וב טוב ואני צובר ניסיון ששווה סכומים דו-ספרתיים בתלוש המשכורת, כך שאני לא אשמור בקניון – אבל נשאלת השאלה "לאן הולכים מכאן?".
אולי עכשיו אני לא אפחד כל כך לנסות כיוונים חדשים, ואם רק הקארמה שלי תהיה טובה מספיק, ההצעות יתחילו לזרום. קיבלתי אחת היום – נחמד לדעת שיש מקצוע שקרוי על סמך משהו שאתה יודע לעשות…

חתונה

חבר מהעבודה ציין שברגע שמשתפים את ההורים בנושא ההחלטה העקרונית להתחתן – הם רשמית נכנסים לעסק. מאותה נקודה, זה נהיה גם העסק שלהם.
אבוי, כמה שהוא צדק.
לפני שבוע ההורים הגיעו לפה מהצפון לטובת שיחה עם ההורים של רותם, כדי להגיע להסכמות עקרוניות על נושאים בוערים (כשהחשוב שבהם הוא הלוקיישן, היות ואנחנו מקצוות מנוגדים של ישראל). פתאום, נושא שנשמר בסוד חצי שנה בלי להפריע ולהזיק לאף אחד מתחיל לצבור תאוצה אדירה.
הפקס מתמלא ברשימות למיניהן: אולמות, טיפים, סקרי שוק שאנשים שאני לא מכיר עשו, הצעות מחיר, בקשות ספציפיות, סקיצות לרשימות מוזמנים… לפני שאני שם לב, אני כבר צריך לקחת חופש כדי ללכת לראות אולמות וגני אירועים. הולי שיט, יש מחווה לטול עוד שבוע, ואיכשהו הגעתי למצב שזה מתחרה עם משהו אחר על ספוט בלוח השנה.
ונושא התקציב, איך אפשר לשכוח את התקציב? אני, לתומי חשבתי שמה שאני שם בצד כל חודש הוא ללימודים (ראה פסקה קודמת) – אך אבוי, חתונה מתחילה מהשקעה התחלתית של כ20 אלף, כשצריך להחזיק אצבעות שהצ'קים יתחילו לכסות את שאר ההוצאות. למי יש זמן/כסף/כוח/רצון להרים פרוייקט כזה?

ודווקא אני, מכל האנשים, בא בגישה שכל זה אמור להיות הכי סמלי שבעולם (מהסיבה הפשוטה שזה מה שזה בעצם!). חתונה לא אמורה להיות הפקה, היא אמורה להיות ביטוי מוחשי לכוונה בין שני אנשים. איך ממשהו סמלי, רגשי, הגענו לבחירת דיג'יי וסגירה של טיפים למלצרים שהשתחררו מהצבא לפני שבוע? That wasn't what I've signed up for.

קומיוניקיישן

כאילו חסרות לי הוצאות, התחדשתי בסלולרי חדש. נוקיה N97, מכשיר הדגל הנוכחי של נוקיה.
חשבתי הרבה על שדרוג המכשיר, בעיקר כשזה התחיל להראות סימני גסיסה. לדוגמא: במהלך יום עבודה רגיל, המכשיר שלי שוכב לתומו לצד המקלדת. מזה חודשיים, באופן אקראי למדי, הוא מחליט לכבות את עצמו, להדליק את עצמו, לאפס את עצמו – ואפילו לחייג לאנשים. אנימציית הידיים הלוחצות של נוקיה המופיעה בהפעלת המכשיר היתה מופיעה על המסך, ללא שום נגיעה מצידי, 3-4 פעמים ביום, ולפעמים יותר. אגב, כשהמכשיר החליט לכבות את עצמו, אין הוא מסכים להצעות הדלקה מצידי – כפתור ההפעלה שלו הופך ללא רלוונטי, "הוא יפעיל את עצמו שוב כשהוא ירגיש מוכן" ככל הנראה.

בלב כבד יחסית התחלתי סקר שוק מפרך. הבעיה העיקרית שלי היא שכיום, לא קיים ולו מכשיר אחד שלא יהווה שנמוך (כלומר, ירידה ביכולות) אל מול המכשיר הדפוק שלי. פעם אחת זאת המצלמה, פעם אחרת איכות הבניה, או פיצ'ר שאני משתמש בו – וכן הלאה וכן הלאה. עושה רושם שנוקיה הוציאו מכשיר מעולה, תלשו ממנו כמה תכונות עיקריות כאילו לא היו והמשיכו לבסס מכשירים חדשים יותר על בסיס פונקציונליות חסרה. לצורך העניין – על מנת להמשיך להשתמש בפלאש המעולה (קסנון, למי שתהה) שיש לי במכשיר הישן – שיכול להאיר חדר שלם באור יום – יהיה עליי לבחור בין 3 מכשירים בלבד, כשהחדש ביותר בהם הוא הישן שלי. מאז רבעון 1 ב2008, לא יצא עוד מכשיר עם פלאש כזה. למה?

אז הלכתי על הרע במיעוטו, שהוא לא פחות מספינת הדגל הנוכחית. השיקול המנחה – איבוד פיצ'רים מינימלי. אז אני מבסוט. כל עוד אני לא צריך לצלם בחושך, זאת אומרת… (עזבו פורנו ביתי, צילום בחושך הוא גם צילום של חברים בפאב או בהופעה).

---

בפעם הראשונה מאז שאני חי באופן עצמאי, עשיתי כביסה בבית. למי שמעודכן בפרטי המצב, אציין שהעובדה שעומדת אצלנו בבית מכונת כביסה פועלת נובעת מחודשים ארוכים של מאבק בבעל-בית ספק-אדיש ספק-חולה-אלצהיימר עד למצב שבו רותם פשוט צרחה עליו בטלפון. אז אחרי שלושה חודשים של בהייה במכונת כביסה מקולקלת, סופסוף הצלחתי להשלים מחזור כביסה אחד. חבל שמאז אוגוסט, הנושא המתין בדיוק ליום הראשון שבו יש גשם רציני…

---

אנחנו מאורסים. רשמית.

אמנם קיבלנו את ההחלטה בסוף אפריל, רותם החליטה לחכות עם ההודעה להורים שלה מהסיבות שלה. לבסוף היא העלתה את הנושא על סדר היום, ואביה ביקש לכבד אותו בבקשה רשמית, בשביל ההרגשה הטובה. זרמתי.

אז אמנם ההחלטה נפלה ב30.4, התוקף הרשמי (וכמובן, שינוי הסטטוס בפייסבוק, אחרת זה לא קרה באמת…) ניתן ב27.10. מזל טוב לנו!

החלטתי לא ללכת למילואים.

לקח לי הרבה מאוד (יש שיאמרו, מדי) זמן להגיע לתפקיד שבו אני יכול לתרום, באמצעים כשרים וחיוביים – והחלטתי שאם ניתנת לי הבחירה, אני לא מבזבז זמן לשווא.

אז חייגתי 1-800-אולגה, ולאחר נסיונות ספורים הגעתי למש"קית הקישור הכי נחשבת בגדוד. הזכרתי לה בקצרה את שיחתנו מלפני שבוע ואמרתי שיש לי תשובה, ואז אולגה הפילה את הפצצה: "זה כבר לא רלוונטי". ההסבר לא איחר להגיע: "מכיוון שאיש (none, never was, not ever) לא הרים את הכפפה והתנדב, שונתה התוכנית כך שתתאים גם לפדלאות בעלי פרופיל 64 ועכשיו זה מחייב את כולם". התקשיתי להסתיר את הצחוק שלי, וכמובן את התדהמה. "סתם מתוך סקרנות", אולגה שאלה, "מה היתה אמורה להיות התשובה שלך?". "שלא מתאים לי, אבל אני מניח שזה לא משנה, נכון?". "נכון. מכתב חדש נשלח אל כל חיילי המילואים שיסביר מהם השינויים בדיוק".

oh, jolly.

לפחות ההשקפה שלי לא השתנתה.

השבוע, לראשונה בחיי עד כה, קיבלתי צו מילואים.
לתומי כבר הנחתי שאם במשך שנתיים וחצי הכוחות המזויינים לא טרחו ליצור איתי ולו את הקשר הפעוט ביותר – ככל הנראה, איני דרוש לשורותיהם.
מחשבות רבות רצו בראשי. משהו בי מאוד רוצה לשבור שגרה, להכיר אנשים, לראות קצת עולם. משהו אחר, טיפה יותר ריאליסטי, זועק באזניי שלישון באוהל הוא לא הבילוי המועדף לשעות הפנאי שלי. אולם, סעיף מסויים תפס את עיני. בשפה פשוטה, על הצו נכתב שחור-על-גבי-עץ כי עקב הפרופיל, איני חייב במשימות אימון. עם זאת, חובה היא חובה וכאזרח שומר חוק ובעל רגשי פטריוטיות מסויימים (קרי, חנון) חייגתי בבוקר למחרת את מספר הטלפון של משרד הקישור, לאשר הגעה. חייבים, אתם יודעים. אחרת לוכדי עריקים יבואו לשתות עמי קפה.

הפקידה הצה"לית הנחמדה שענתה לי (נקרא לה, לצורך העניין, אולגה) שמחה לעדכן את פרטיי מבלי להציף אותי בחמישה שאלונים למילוי פרטים אישיים כפי שהיה בעת מעברי לבאר שבע, וניאותה לתעד גם כי אין ברשותי ולו פריט ציוד יחיד. לבסוף, שאלתי אותה על הסעיף המדובר. אולגה תיקתקה מספר פרטים אל תוך הגרוטאה לה צה"ל קורא בד"כ מחשב ואמרה שאני, כבעל פרופיל 64, לא חייב בגיוס למשימות אימון. "מה זה אומר לגביי?" שאלתי, כשהבעה מפורשת של חוסר הבנה תהומי פרוש על פניי. "אתה לא חייב להגיע אם אתה לא רוצה. אם אתה בא, זה בהתנדבות" נשמעה תשובתה. שתיקה מצידי. אולגה הרגישה צורך לשבור את הקרח בכך שגיכחה בסרקאזם "אני מניחה שאני יודעת מה אתה הולך לעשות…", בעודה רומזת מפורשות מדי שאני, בדומה לכל פרט בעדר בעל היגיון בריא, לא אעשה משהו לא קשור לעולם אם לא עומדים מעליי עם איומי ענישה ומכריחים אותי. "האמת, אני לא יודע. אני אבדוק איך מסתדר לי עם העבודה" עניתי לה, "עד מתי אפשר להחזיר תשובה?". "קח שבוע" אמרה אולגה ונפרדה ממני בנימוס. ובכן, כל מהותי עומדת למבחן פה. תודה לך, אולגה, על כך שאת משחקת עם הראש שלי.

בשנתי השניה בשירות, כשעוד הייתי צעיר יחסית ורך בפז"ם, החלפתי חיל מסיבות כאלה ואחרות. נפלטתי מהיחידה שלי ביום חמישי, וחזרתי לביתי לסופ"ש שאחריו הייתי אמור להיקלט ביחידה החדשה. לדאבוני, מלחמת לבנון השניה פרצה באותו הסופ"ש, ולא עלה בידי השלישות (שעברה למתכונת חירום) לקלוט אותי. אם לקצר – מלבד שלושה ימים מתוך חודש הלחימה בהם הגעתי לבסיס פיקוד-צפון, כל המלחמה הייתי בבית.
קיבלתי זאת בהבנה – הרי למי יש כוח להתעסק עם חייל שאינו שייך עדיין ליחידה כשיש מלחמה בשער? עם זאת, מעט הפריעה לי דממת האלחוט הצורמת אליה נקלעתי. ציפיתי מדי יום לקבל הוראה, גם אם אינה רשמית, לתרום משהו לסביבה שלי. להזכירכם – חייל סדיר בשירות חובה. ציפיתי שיקפיצו אותי לנקות בסיס של קרביים כדי לפנות לוחמים למשימות לחימה. לבצע שמירות. להישלח רשמית, על מדים, לבקר חיילים פצועים בבתי חולים. להישלח רשמית, על מדים, לשבת עם ילדים בבתי ספר (על אף הפאדיחה). הרי חייל סדיר הוא משאב, גם אם אינו קרבי! הודעה כזאת לא הגיעה.
הנחתי שהסיבה היא שאין מי שיוריד אליי את ההוראה, אך כשחזרתי לשירות הרגיל שלי עם סיום הלחימה, הופתעתי קשות: באחת מהחלטותיו התמוהות, החליט אלוף פיקוד צפון דאז, אודי אדם, לשלוח הביתה ללא הוראות נוספות כל חייל שהוגדר כ"אינו נחוץ למאמץ המלחמתי". תדהמתי לא ידעה גבולות. בשיחות עם חברים הבעתי זעם רב על החלטה אומללה כזאת – מהו חייל "אינו נחוץ"? אם אינני נחוץ , מדוע איני מקבל צו שחרור ונשלח הביתה במקום לבזבז חמצן? כיצד, למען השם, חייל יכול להיות מוגדר כבלתי נחוץ בזמן מלחמה – שזהו הזמן בו חיילים נדרשים להוכיח את עצמם עד תום? כיצד אני פחות נחוץ מאבות לתינוקות שהוקפצו לשירות מילואים פעיל? אני – מילא, אבל כשליש מחיילי הפיקוד שנשלחו לבתיהם מהווים כבר כוח שאין לזלזל בו!

הסיפור מתקשר ישירות לחיוב הנוקשה לשירות המילואים בנקודה אחת משיקה – הזלזול הבוטה בכוח האדם הצה"לי. אם אדם אינו דרוש, הודו שאינכם יודעים להעסיקו בצורה ראויה (הבוס הראשון שלי ידע להגיד זאת בצורה יעילה מאוד, בעודו מוסר את מכתב הפיטורין) וותרו על האדם! חוק גיוס חובה וחוק המילואים – כבודם במקומם מונח. כבוד רכזי כוח נמוג בכל החלטה תמוהה כזאת. אם איני חייב לבוא – אל תזמינו אותי. לא מדובר באירוע חברתי, לא מדובר בכיף-חיים שלא אוכל לוותר עליו, אלא באימון ארוך ומעצבן בקצה הדרומי של המדינה. הציעו לי להתנדב, ואשקול בקשתכם – אך אל תאיימו עליי במכתב רשמי שמשקלו הסגולי קל מהאוויר המקיף אותו. הדבר מבזה ומשפיל את שני הצדדים המעורבים בעניין.
מדוע שלא ארגיש חשוב? אם אופיי אומר לי שחשוב לי לתרום, רצוי שאקבל מסגרת המוכנה לקבל את התרומה. כעת אני במצב בו אני צריך להחליט עד כמה בדיוק אני נאמן למדינתי, ויש לי שבעה ימים לכך. מגוחך.

חייבת להתבצע רפורמה כוללת באופן ההסתכלות על ההון האנושי, בסדיר ובמילואים. חייבים להתחיל לראות אנשים כמשאב שמיש, ועדיין להצליח להתייחס אליהם בצורה נורמטיבית. אם אתם מגייסים – השכילו לנצל את כישורי המגוייסים בצורה ראויה! החדירו מוטיבציה, אל תבנו על טוב ליבם של מתנדבים. תנו תגמול ראוי למי שמוכן לשרת, אבל ותרו, במידת האפשר, על מי שלא. אין הצדקה לזרוק לכלא סרבני גיוס ומילואים כשאדם שמוכן לבצע את המשימה מתבקש להסכים – ולא להיות מחוייב, רחמנא ליצלן – לבצע אותה. לבסוף, אם לא באמת צריך אותי, דחיל רבאק, עזבו אותי בשקט ותנו לי להמשיך לחיות את חיי.

אז…הסתפרתי.

בחישוב מהיר, פעם אחרונה שהסתפרתי היתה לפני שנתיים וחצי. תספורת אחרונה שלי היתה גילוח ראש אחד אחרון, לפני שהתחלתי במשימה של עיצבון הרס"ר עם תספורת ארוכה מדי.

שיער ארוך במשך שנתיים ו, ואז פתאום נמאס לי. קשה להסביר את זה. רגע אחד, הרגשתי שנמאס לי מזה. למחרת היינו אצל הספר. מוזר לי ככה, לקבל החלטות אימפולסיביות, ברגע אחד. אני אדם שקול בהרבה, מחושב בהרבה. מקווה שזה לא יהפוך למגמה…

אה, ויש לי ערסל. עכשיו באמת ניצחתי. תמונות בפייסבוק.