- I thought I was never going to see you again, that you were out of my life.
- But it's a sequel. I had to come.
- Do you have any idea what the critics will say? ”…Same warmed-over characters…”
- Topper, stop it. You're only using this whole casting thing as an excuse to hide what's really hurting you.
צריך לתת אוסקר למי שכתב את הדיאלוג הזה. לקוח מתוך "רוקדים עם לוחמים"/"לרקוד עם לוחמים" [תלוי את מי שואלים]/ Hot Shots 2.

בפעם הראשונה מאז שאני חי באופן עצמאי, עשיתי כביסה בבית. למי שמעודכן בפרטי המצב, אציין שהעובדה שעומדת אצלנו בבית מכונת כביסה פועלת נובעת מחודשים ארוכים של מאבק בבעל-בית ספק-אדיש ספק-חולה-אלצהיימר עד למצב שבו רותם פשוט צרחה עליו בטלפון. אז אחרי שלושה חודשים של בהייה במכונת כביסה מקולקלת, סופסוף הצלחתי להשלים מחזור כביסה אחד. חבל שמאז אוגוסט, הנושא המתין בדיוק ליום הראשון שבו יש גשם רציני…


אנחנו מאורסים. רשמית.

אמנם קיבלנו את ההחלטה בסוף אפריל, רותם החליטה לחכות עם ההודעה להורים שלה מהסיבות שלה. לבסוף היא העלתה את הנושא על סדר היום, ואביה ביקש לכבד אותו בבקשה רשמית, בשביל ההרגשה הטובה. זרמתי.

אז אמנם ההחלטה נפלה ב30.4, התוקף הרשמי (וכמובן, שינוי הסטטוס בפייסבוק, אחרת זה לא קרה באמת…) ניתן ב27.10. מזל טוב לנו!

החלטתי לא ללכת למילואים.

לקח לי הרבה מאוד (יש שיאמרו, מדי) זמן להגיע לתפקיד שבו אני יכול לתרום, באמצעים כשרים וחיוביים – והחלטתי שאם ניתנת לי הבחירה, אני לא מבזבז זמן לשווא.

אז חייגתי 1-800-אולגה, ולאחר נסיונות ספורים הגעתי למש"קית הקישור הכי נחשבת בגדוד. הזכרתי לה בקצרה את שיחתנו מלפני שבוע ואמרתי שיש לי תשובה, ואז אולגה הפילה את הפצצה: "זה כבר לא רלוונטי". ההסבר לא איחר להגיע: "מכיוון שאיש (none, never was, not ever) לא הרים את הכפפה והתנדב, שונתה התוכנית כך שתתאים גם לפדלאות בעלי פרופיל 64 ועכשיו זה מחייב את כולם". התקשיתי להסתיר את הצחוק שלי, וכמובן את התדהמה. "סתם מתוך סקרנות", אולגה שאלה, "מה היתה אמורה להיות התשובה שלך?". "שלא מתאים לי, אבל אני מניח שזה לא משנה, נכון?". "נכון. מכתב חדש נשלח אל כל חיילי המילואים שיסביר מהם השינויים בדיוק".

oh, jolly.

לפחות ההשקפה שלי לא השתנתה.

השבוע, לראשונה בחיי עד כה, קיבלתי צו מילואים.
לתומי כבר הנחתי שאם במשך שנתיים וחצי הכוחות המזויינים לא טרחו ליצור איתי ולו את הקשר הפעוט ביותר – ככל הנראה, איני דרוש לשורותיהם.
מחשבות רבות רצו בראשי. משהו בי מאוד רוצה לשבור שגרה, להכיר אנשים, לראות קצת עולם. משהו אחר, טיפה יותר ריאליסטי, זועק באזניי שלישון באוהל הוא לא הבילוי המועדף לשעות הפנאי שלי. אולם, סעיף מסויים תפס את עיני. בשפה פשוטה, על הצו נכתב שחור-על-גבי-עץ כי עקב הפרופיל, איני חייב במשימות אימון. עם זאת, חובה היא חובה וכאזרח שומר חוק ובעל רגשי פטריוטיות מסויימים (קרי, חנון) חייגתי בבוקר למחרת את מספר הטלפון של משרד הקישור, לאשר הגעה. חייבים, אתם יודעים. אחרת לוכדי עריקים יבואו לשתות עמי קפה.

הפקידה הצה"לית הנחמדה שענתה לי (נקרא לה, לצורך העניין, אולגה) שמחה לעדכן את פרטיי מבלי להציף אותי בחמישה שאלונים למילוי פרטים אישיים כפי שהיה בעת מעברי לבאר שבע, וניאותה לתעד גם כי אין ברשותי ולו פריט ציוד יחיד. לבסוף, שאלתי אותה על הסעיף המדובר. אולגה תיקתקה מספר פרטים אל תוך הגרוטאה לה צה"ל קורא בד"כ מחשב ואמרה שאני, כבעל פרופיל 64, לא חייב בגיוס למשימות אימון. "מה זה אומר לגביי?" שאלתי, כשהבעה מפורשת של חוסר הבנה תהומי פרוש על פניי. "אתה לא חייב להגיע אם אתה לא רוצה. אם אתה בא, זה בהתנדבות" נשמעה תשובתה. שתיקה מצידי. אולגה הרגישה צורך לשבור את הקרח בכך שגיכחה בסרקאזם "אני מניחה שאני יודעת מה אתה הולך לעשות…", בעודה רומזת מפורשות מדי שאני, בדומה לכל פרט בעדר בעל היגיון בריא, לא אעשה משהו לא קשור לעולם אם לא עומדים מעליי עם איומי ענישה ומכריחים אותי. "האמת, אני לא יודע. אני אבדוק איך מסתדר לי עם העבודה" עניתי לה, "עד מתי אפשר להחזיר תשובה?". "קח שבוע" אמרה אולגה ונפרדה ממני בנימוס. ובכן, כל מהותי עומדת למבחן פה. תודה לך, אולגה, על כך שאת משחקת עם הראש שלי.

בשנתי השניה בשירות, כשעוד הייתי צעיר יחסית ורך בפז"ם, החלפתי חיל מסיבות כאלה ואחרות. נפלטתי מהיחידה שלי ביום חמישי, וחזרתי לביתי לסופ"ש שאחריו הייתי אמור להיקלט ביחידה החדשה. לדאבוני, מלחמת לבנון השניה פרצה באותו הסופ"ש, ולא עלה בידי השלישות (שעברה למתכונת חירום) לקלוט אותי. אם לקצר – מלבד שלושה ימים מתוך חודש הלחימה בהם הגעתי לבסיס פיקוד-צפון, כל המלחמה הייתי בבית.
קיבלתי זאת בהבנה – הרי למי יש כוח להתעסק עם חייל שאינו שייך עדיין ליחידה כשיש מלחמה בשער? עם זאת, מעט הפריעה לי דממת האלחוט הצורמת אליה נקלעתי. ציפיתי מדי יום לקבל הוראה, גם אם אינה רשמית, לתרום משהו לסביבה שלי. להזכירכם – חייל סדיר בשירות חובה. ציפיתי שיקפיצו אותי לנקות בסיס של קרביים כדי לפנות לוחמים למשימות לחימה. לבצע שמירות. להישלח רשמית, על מדים, לבקר חיילים פצועים בבתי חולים. להישלח רשמית, על מדים, לשבת עם ילדים בבתי ספר (על אף הפאדיחה). הרי חייל סדיר הוא משאב, גם אם אינו קרבי! הודעה כזאת לא הגיעה.
הנחתי שהסיבה היא שאין מי שיוריד אליי את ההוראה, אך כשחזרתי לשירות הרגיל שלי עם סיום הלחימה, הופתעתי קשות: באחת מהחלטותיו התמוהות, החליט אלוף פיקוד צפון דאז, אודי אדם, לשלוח הביתה ללא הוראות נוספות כל חייל שהוגדר כ"אינו נחוץ למאמץ המלחמתי". תדהמתי לא ידעה גבולות. בשיחות עם חברים הבעתי זעם רב על החלטה אומללה כזאת – מהו חייל "אינו נחוץ"? אם אינני נחוץ , מדוע איני מקבל צו שחרור ונשלח הביתה במקום לבזבז חמצן? כיצד, למען השם, חייל יכול להיות מוגדר כבלתי נחוץ בזמן מלחמה – שזהו הזמן בו חיילים נדרשים להוכיח את עצמם עד תום? כיצד אני פחות נחוץ מאבות לתינוקות שהוקפצו לשירות מילואים פעיל? אני – מילא, אבל כשליש מחיילי הפיקוד שנשלחו לבתיהם מהווים כבר כוח שאין לזלזל בו!

הסיפור מתקשר ישירות לחיוב הנוקשה לשירות המילואים בנקודה אחת משיקה – הזלזול הבוטה בכוח האדם הצה"לי. אם אדם אינו דרוש, הודו שאינכם יודעים להעסיקו בצורה ראויה (הבוס הראשון שלי ידע להגיד זאת בצורה יעילה מאוד, בעודו מוסר את מכתב הפיטורין) וותרו על האדם! חוק גיוס חובה וחוק המילואים – כבודם במקומם מונח. כבוד רכזי כוח נמוג בכל החלטה תמוהה כזאת. אם איני חייב לבוא – אל תזמינו אותי. לא מדובר באירוע חברתי, לא מדובר בכיף-חיים שלא אוכל לוותר עליו, אלא באימון ארוך ומעצבן בקצה הדרומי של המדינה. הציעו לי להתנדב, ואשקול בקשתכם – אך אל תאיימו עליי במכתב רשמי שמשקלו הסגולי קל מהאוויר המקיף אותו. הדבר מבזה ומשפיל את שני הצדדים המעורבים בעניין.
מדוע שלא ארגיש חשוב? אם אופיי אומר לי שחשוב לי לתרום, רצוי שאקבל מסגרת המוכנה לקבל את התרומה. כעת אני במצב בו אני צריך להחליט עד כמה בדיוק אני נאמן למדינתי, ויש לי שבעה ימים לכך. מגוחך.

חייבת להתבצע רפורמה כוללת באופן ההסתכלות על ההון האנושי, בסדיר ובמילואים. חייבים להתחיל לראות אנשים כמשאב שמיש, ועדיין להצליח להתייחס אליהם בצורה נורמטיבית. אם אתם מגייסים – השכילו לנצל את כישורי המגוייסים בצורה ראויה! החדירו מוטיבציה, אל תבנו על טוב ליבם של מתנדבים. תנו תגמול ראוי למי שמוכן לשרת, אבל ותרו, במידת האפשר, על מי שלא. אין הצדקה לזרוק לכלא סרבני גיוס ומילואים כשאדם שמוכן לבצע את המשימה מתבקש להסכים – ולא להיות מחוייב, רחמנא ליצלן – לבצע אותה. לבסוף, אם לא באמת צריך אותי, דחיל רבאק, עזבו אותי בשקט ותנו לי להמשיך לחיות את חיי.

אוק' 112009

אז…הסתפרתי.

בחישוב מהיר, פעם אחרונה שהסתפרתי היתה לפני שנתיים וחצי. תספורת אחרונה שלי היתה גילוח ראש אחד אחרון, לפני שהתחלתי במשימה של עיצבון הרס"ר עם תספורת ארוכה מדי.

שיער ארוך במשך שנתיים ו, ואז פתאום נמאס לי. קשה להסביר את זה. רגע אחד, הרגשתי שנמאס לי מזה. למחרת היינו אצל הספר. מוזר לי ככה, לקבל החלטות אימפולסיביות, ברגע אחד. אני אדם שקול בהרבה, מחושב בהרבה. מקווה שזה לא יהפוך למגמה…

אה, ויש לי ערסל. עכשיו באמת ניצחתי. תמונות בפייסבוק.

חופשה.

אתמול חזרנו מחופשה באילת. לא משהו מדהים, סופשבוע קצר, בית מלון בינוני – אבל בדיוק מה שהיינו צריכים. בלי להיות מנותק לחלוטין, כמו שהייתי בחו"ל, פשוט לקבל מפלט קצר וקולע מחיי היומיום.
הנסיעה לשם עברה בשקט, הגענו לאילת לקראת הצהריים ונכנסנו לחדר בסביבות 12. המלון, הנמצא מרחק יריקה מהתחנה המרכזית, התגלה כמרוחק מרחק הליכה זניח גם מהקניון וחוף הים. התאפסנו על עצמנו והלכנו לאכול צהריים ומיד לשחות קצת. חזרנו למלון, התקלחנו, התארגנו, ישנו שנ"צ קצר וחזרנו למרכז העיר, להסתובב קצת בקניון ולהתארגן לקראת ארוחת ערב.
זו לא איחרה להגיע. עופר לקח אותנו לברביס, בעקבות המלצות חמות שלו ושל אנשים נוספים. החברה שלו הצטרפה אלינו מהר. מעולם לא אכלתי עד אז המבורגר ממולא בגבינה – תענוג עליון. חזרנו למלון לקראת חצות.
מחרת היה כולו סתלבט. ישנו עד 11, אכלנו בקטנה ונסענו לחוף הדרומי. זוג שנורקלים, סנפירים ומסכות היו מספיקים לחלוטין, ואכן בילינו זמן לא מבוטל בצלילה בין מה שנשאר מהשונית. היום נמשך בצורה מושלמת – ערסל תחת הצל, שקט, חוף, ציוץ קל…
בערב הלכנו להסתובב קצת בטיילת ואכלנו ארוחת ערב עלאק-רומנטית על חוף הים.
שבת הגיע ואיתו גם החזרה הביתה. קפצנו על הבוקר לטבול קצת במי הים האדום ונפרדנו ממנו רשמית, ואז פשוט המשכנו לשרוף זמן באיזי עד הנסיעה הביתה.

יום כיפור.
מעולם לא התרגשתי במיוחד מיום כיפור, אבל תובנות שאני מגיע אליהן בגילי המופלג תורמות לא מעט לאבסורד האופף את היום המוזר הזה.
הכיפור אמור להגיע משמים, כלומר על חטאים שבין אדם למקום (כשאלה בין אדם לחברו מוכנסים "על הדרך", תופסים טרמפ על היום הזה). הרי אנחנו זועקים לשמים, מחכים ששערי שמים ייפתחו וכן הלאה. אז נניח את כל החטאים שבין אנשים – שהם, לעניות דעתי – החשובים יותר ["דרך ארץ קודמת מצוות" ושאר ירקות] ונתרכז רק בשיט שאנחנו עושים שלא מקובל על האיש הבלתי נראה שיושב בשמים.
קודם כל – אני מבין שיש לי לגיטימציה לעשות את כל מה שאני רוצה במשך כל השנה, כי ביום הזה ממילא הכל נסלח והכל נשכח ומתחילים מחדש, בהנחה שאני ממש מתכוון לזה. מי שראה "דוגמה" של קווין סמית' מבין את האנלוגיה – אתה עושה מה שאתה רוצה, חוטא בצורות נוראיות, אבל כל עוד יש לך פתח למחילה, אתה מסודר. כרטיסים לשורה הראשונה לגן עדן.
אז אני כנראה מאותם מטומטמים שמאמינים שאם אתה עושה משהו, כדאי לעשות אותו טוב. לכן, אני מנסה לחיות את החיים שלי כך שאני לא אצטרך להגיע למצב שאני צריך להתנצל בפני אדם או ישות דמיונית כלשהי. אוקיי? זכותי.
הבעיה השניה שלי היא התפיסה שכל אחד חייב במחילה. בולשיט. למה שאני אקבל על עצמי דת שמגדירה אותי כחוטא, עוד לפני שהספקתי לעשות משהו בכלל? ואם לא חטאתי, אני מבין שאני פטור ממצוות יום כיפור.
אבל אין דבר כזה, אין פטורים מיום כיפור. אז לא משנה כמה טוב הייתי, זה לעולם לא יכול להיות טוב מספיק מעצם ההגדרה. קיבלתי game over עוד לפני ששיחקתי. בולשיט, למה שאני אקבל את זה על עצמי? הגיון ישר אומר שהתפיסה הנכונה היא שקודם אתה צריך לפשל כדי לקבל תווית של מישהו שפישל, ולא להיפך – אדם הוא חף מפשע עד שפשעו הוכח. זה נכון גם לגבי צדק עליון (הכוונה היא, כנראה, קצת מעל ענני קומולו-נימבוס וטיפה מתחת למסלול של תחנת החלל הבינלאומית…).
הדבר השלישי שמפריע לי, וכנראה שנוח מאוד לאנשים להתעלם ממנו, הוא הbitchiness של אותה דמות של אלוהים. למען השם [חה, חה], אם מבין שבעה מיליארד אנשים, מתוכם אלפית היא בוודאות יהודים, ומבין כולם אני חוטא כי אני משחק במחשב בימי שבת בלי שאני פוגע באף אחד, זה קצת קטנוני לראות אותי כפושע נתעב, לא כן? אני חושב שאני חי חיים מוסריים והוגנים למדי, לא פוגע באיש (לפחות ממה שאני יודע), לא מפריע לסובבים אותי ומנסה לעבור את היום כמו כל בנאדם אחר. גזר הדין שלי ייקבע על סמך זה שעישנתי נרגילה בשבת? קצת קטנוני, לא? thanks, but no thanks. היישות העליונה שלי תצטרך קצת יותר אטיטוד מזה, מישהו כמו ג'ו פשי [קרלין, יהי זכרו ברוך].

ובכל זאת, אני צם. למה? כי אני יכול. כי זה לא קשה. כדי להגיד שזה היה קל וזה לא עשה לי כלום. לא זיכך אותי, לא טיהר אותי, לא הפך אותי לאדם טוב יותר ממה שהייתי לפני שאכלתי. כמה מכם באמת עושים את זה בגלל העיקרון שבזה ולא כי כולם עושים ויסתכלו עליכם מוזר? אני חושב שרובכם לא באמת מתייסר… אופניים זה כיף, לשבת עם חברים זה כיף, משחק הפוקר משנה שעברה היה לפנים, אני לא ממש מרגיש שמישהו מכל האנשים שהכרתי אי פעם עשה את זה מהסיבה הנכונה. אז חלאס עם הצביעות, לפחות תהיו כנים עם עצמכם ותגידו בפה מלא שזה פאקינג לא עושה לכם כלום ולא מזיז לכם שערה משיערות בית השחי. לא – תשבצים, תשחצים, משחקי לוח, טיולים, ספרים וכולי הם לא דרך להתייסר, הם דרכים להשכיח את הרעב. לפחות מה שאני עושה מאפשר לי להמשיך להסתכל לעצמי בעיניים ולהגיד שאני לא מלא בשקרים עצמיים.

אני מסיים בכך שאני ממליץ לכל אחד לחשוב ולראות באמת מה מניע אותו. תהיו אנשים טובים – זה עדיף על לבקש סליחות אחרי זה. תהיו הוגנים בעיני עצמכם, זה פוטר אתכם מחשבון נפש. ותאכלו משהו למען השם – אתם נראים קצת רעבים… :)

ספט' 152009

מרגיש כאילו פגשתי חזיתית משאית. הולי שיט, מזמן לא הרגשתי כל כך בקרשים כמו עכשיו.

שינויים בדרך. שינויים גדולים. משמעותיים. יכול להיות שזה הרבה, יכול להיות שזה סתם דיבורים. אבל משהו חייב להשתנות. אין עוד ברירות.

ובינתיים משעמם. לבד. שיט.

5 סרטים של ג'ורג' קרלין ביממה. האיש גאון, ללא ספק.אני לא מסכים עם כל מה שהוא אומר (במיוחד עקב כך שלפי הדעות שלו, עד עכשיו, אני אמור למות כמה וכמה פעמים בצורות אלימות) – אבל הנקודות שלו הן צדק טהור.

ומחר יהיה לי טיפה יותר מדי זמן פנוי לעצמי. הצעות לדברים מעניינים לעשות תמיד יתקבלו בברכה.

I have just found out that I can email posts over to WP. Currently no
Hebrew, but that would be resolved soon.

Fo Shizzle!

…why do I insist on fighting those meaningless battles, where loss is inevitable and winning is never an option?

Is it some naive hope that the other party would eventually back down?

…or sheer stupidity?

Christ, I've got to stop doing this.

© 2010 Twice As High As Heaven Suffusion WordPress theme by Sayontan Sinha