השבוע, לראשונה בחיי עד כה, קיבלתי צו מילואים.
לתומי כבר הנחתי שאם במשך שנתיים וחצי הכוחות המזויינים לא טרחו ליצור איתי ולו את הקשר הפעוט ביותר – ככל הנראה, איני דרוש לשורותיהם.
מחשבות רבות רצו בראשי. משהו בי מאוד רוצה לשבור שגרה, להכיר אנשים, לראות קצת עולם. משהו אחר, טיפה יותר ריאליסטי, זועק באזניי שלישון באוהל הוא לא הבילוי המועדף לשעות הפנאי שלי. אולם, סעיף מסויים תפס את עיני. בשפה פשוטה, על הצו נכתב שחור-על-גבי-עץ כי עקב הפרופיל, איני חייב במשימות אימון. עם זאת, חובה היא חובה וכאזרח שומר חוק ובעל רגשי פטריוטיות מסויימים (קרי, חנון) חייגתי בבוקר למחרת את מספר הטלפון של משרד הקישור, לאשר הגעה. חייבים, אתם יודעים. אחרת לוכדי עריקים יבואו לשתות עמי קפה.
הפקידה הצה"לית הנחמדה שענתה לי (נקרא לה, לצורך העניין, אולגה) שמחה לעדכן את פרטיי מבלי להציף אותי בחמישה שאלונים למילוי פרטים אישיים כפי שהיה בעת מעברי לבאר שבע, וניאותה לתעד גם כי אין ברשותי ולו פריט ציוד יחיד. לבסוף, שאלתי אותה על הסעיף המדובר. אולגה תיקתקה מספר פרטים אל תוך הגרוטאה לה צה"ל קורא בד"כ מחשב ואמרה שאני, כבעל פרופיל 64, לא חייב בגיוס למשימות אימון. "מה זה אומר לגביי?" שאלתי, כשהבעה מפורשת של חוסר הבנה תהומי פרוש על פניי. "אתה לא חייב להגיע אם אתה לא רוצה. אם אתה בא, זה בהתנדבות" נשמעה תשובתה. שתיקה מצידי. אולגה הרגישה צורך לשבור את הקרח בכך שגיכחה בסרקאזם "אני מניחה שאני יודעת מה אתה הולך לעשות…", בעודה רומזת מפורשות מדי שאני, בדומה לכל פרט בעדר בעל היגיון בריא, לא אעשה משהו לא קשור לעולם אם לא עומדים מעליי עם איומי ענישה ומכריחים אותי. "האמת, אני לא יודע. אני אבדוק איך מסתדר לי עם העבודה" עניתי לה, "עד מתי אפשר להחזיר תשובה?". "קח שבוע" אמרה אולגה ונפרדה ממני בנימוס. ובכן, כל מהותי עומדת למבחן פה. תודה לך, אולגה, על כך שאת משחקת עם הראש שלי.
בשנתי השניה בשירות, כשעוד הייתי צעיר יחסית ורך בפז"ם, החלפתי חיל מסיבות כאלה ואחרות. נפלטתי מהיחידה שלי ביום חמישי, וחזרתי לביתי לסופ"ש שאחריו הייתי אמור להיקלט ביחידה החדשה. לדאבוני, מלחמת לבנון השניה פרצה באותו הסופ"ש, ולא עלה בידי השלישות (שעברה למתכונת חירום) לקלוט אותי. אם לקצר – מלבד שלושה ימים מתוך חודש הלחימה בהם הגעתי לבסיס פיקוד-צפון, כל המלחמה הייתי בבית.
קיבלתי זאת בהבנה – הרי למי יש כוח להתעסק עם חייל שאינו שייך עדיין ליחידה כשיש מלחמה בשער? עם זאת, מעט הפריעה לי דממת האלחוט הצורמת אליה נקלעתי. ציפיתי מדי יום לקבל הוראה, גם אם אינה רשמית, לתרום משהו לסביבה שלי. להזכירכם – חייל סדיר בשירות חובה. ציפיתי שיקפיצו אותי לנקות בסיס של קרביים כדי לפנות לוחמים למשימות לחימה. לבצע שמירות. להישלח רשמית, על מדים, לבקר חיילים פצועים בבתי חולים. להישלח רשמית, על מדים, לשבת עם ילדים בבתי ספר (על אף הפאדיחה). הרי חייל סדיר הוא משאב, גם אם אינו קרבי! הודעה כזאת לא הגיעה.
הנחתי שהסיבה היא שאין מי שיוריד אליי את ההוראה, אך כשחזרתי לשירות הרגיל שלי עם סיום הלחימה, הופתעתי קשות: באחת מהחלטותיו התמוהות, החליט אלוף פיקוד צפון דאז, אודי אדם, לשלוח הביתה ללא הוראות נוספות כל חייל שהוגדר כ"אינו נחוץ למאמץ המלחמתי". תדהמתי לא ידעה גבולות. בשיחות עם חברים הבעתי זעם רב על החלטה אומללה כזאת – מהו חייל "אינו נחוץ"? אם אינני נחוץ , מדוע איני מקבל צו שחרור ונשלח הביתה במקום לבזבז חמצן? כיצד, למען השם, חייל יכול להיות מוגדר כבלתי נחוץ בזמן מלחמה – שזהו הזמן בו חיילים נדרשים להוכיח את עצמם עד תום? כיצד אני פחות נחוץ מאבות לתינוקות שהוקפצו לשירות מילואים פעיל? אני – מילא, אבל כשליש מחיילי הפיקוד שנשלחו לבתיהם מהווים כבר כוח שאין לזלזל בו!
הסיפור מתקשר ישירות לחיוב הנוקשה לשירות המילואים בנקודה אחת משיקה – הזלזול הבוטה בכוח האדם הצה"לי. אם אדם אינו דרוש, הודו שאינכם יודעים להעסיקו בצורה ראויה (הבוס הראשון שלי ידע להגיד זאת בצורה יעילה מאוד, בעודו מוסר את מכתב הפיטורין) וותרו על האדם! חוק גיוס חובה וחוק המילואים – כבודם במקומם מונח. כבוד רכזי כוח נמוג בכל החלטה תמוהה כזאת. אם איני חייב לבוא – אל תזמינו אותי. לא מדובר באירוע חברתי, לא מדובר בכיף-חיים שלא אוכל לוותר עליו, אלא באימון ארוך ומעצבן בקצה הדרומי של המדינה. הציעו לי להתנדב, ואשקול בקשתכם – אך אל תאיימו עליי במכתב רשמי שמשקלו הסגולי קל מהאוויר המקיף אותו. הדבר מבזה ומשפיל את שני הצדדים המעורבים בעניין.
מדוע שלא ארגיש חשוב? אם אופיי אומר לי שחשוב לי לתרום, רצוי שאקבל מסגרת המוכנה לקבל את התרומה. כעת אני במצב בו אני צריך להחליט עד כמה בדיוק אני נאמן למדינתי, ויש לי שבעה ימים לכך. מגוחך.
חייבת להתבצע רפורמה כוללת באופן ההסתכלות על ההון האנושי, בסדיר ובמילואים. חייבים להתחיל לראות אנשים כמשאב שמיש, ועדיין להצליח להתייחס אליהם בצורה נורמטיבית. אם אתם מגייסים – השכילו לנצל את כישורי המגוייסים בצורה ראויה! החדירו מוטיבציה, אל תבנו על טוב ליבם של מתנדבים. תנו תגמול ראוי למי שמוכן לשרת, אבל ותרו, במידת האפשר, על מי שלא. אין הצדקה לזרוק לכלא סרבני גיוס ומילואים כשאדם שמוכן לבצע את המשימה מתבקש להסכים – ולא להיות מחוייב, רחמנא ליצלן – לבצע אותה. לבסוף, אם לא באמת צריך אותי, דחיל רבאק, עזבו אותי בשקט ותנו לי להמשיך לחיות את חיי.
