לפני יומיים ההורים סיפרו לי שהם חתמו על חוזה למכירת הדירה, והיום הם חותמים חוזה לקניית דירה בעפולה. משכנתא והכל.

ברמה האישית מדובר בחדשות טובות – הם מחפשים קונה כבר המון זמן ואף אחד לא רוצה. זה לא מפתיע, בהתבוננות במצב של נצרת עילית בשנתיים האחרונות. המקום רחוק מלהיות ידידותי והצפי לעתיד לא ורוד במיוחד. פעם הייתי יכול, כמתבגר, לצאת להסתובב בצורה חופשית וללא פחד, והיום זה כבר מפחיד להגיע ברגל מנקודה לנקודה, ממרום גילי המופלג.

ההחלטות שהתקבלו בזמן האחרון לא נשמעות חיוביות במיוחד – בניית שכונה חרדית, כניסה של בני מיעוטים אלימים לעיר… עם שתי אחיות קטנות, זאת לא הסביבה שהייתי מעדיף שיגורו בה.

עם זאת, יש צביטה קטנה בלב, אני לא אגיד שלא.
הדירה הזאת היא העוגן שלי. המקום שבו התרגלתי לנוח ולהירגע ולצבור אנרגיות. אחרי שגרתי בעיר הזאת במשך עשור, יהיה מוזר לא להגיע אליה בביקורים שאני עושה מפעם לפעם. כל הפעמים הראשונות קשורות לעיר ולדירה הזאת, כל הזכרונות משם והקשרים שלי הם לשם ולא לשום מקום אחר. באיזשהו מקום – זה מרגיש מוזר לצאת מהמקום הזה ולהתנתק מהעבר בצורה כל כך דרסטית.
יהיה קשה עוד יותר להתמיד בתחזוקת הקשרים עם אנשים, הסיכוי להיתקל בפנים מוכרות ברחוב הולך להיות קלוש יותר ממה שהיה וההרגשה החמימה של להסתובב ברחובות המוכרים הולך להיות נחלת העבר.

זה סיום של תקופה בחיים, מבחינתי. תקופה שאני זוכר לטוב ולרע. אני עדיין לא סגור לחלוטין על ההרגשה האישית שלי בהקשר הזה, אבל כמובן שההחלטה היא לא שלי ולא קשורה אליי כבר.

יש לי בערך חצי שנה להתרגל למחשבה הזאת, כי המעבר לא יקרה בשנה הזאת – אני שואב עידוד מסויים מהמחשבה הזאת. יהיה לי מספיק זמן להרגיש שאני נפרד בצורה טובה מכל מה שהתרגלתי להכיר. זה לא יהיה אותו דבר, עכשיו רק צריך להחליט אם מבחינתי מדובר בשינוי טוב או שינוי רע.

אני חושב שהמסקנה המיידית צריכה להיות שבפעמים שנשארו לי להגיע, לנצל את הזמן בצורה טובה ככל האפשר.

אחד שתיים שלוש ניסיון

Image – check!

עריכה 22:55: בשעה טובה, סיימתי לעבור מחברת הוסטינג אחת לחברה פחות מסריחה… יחי.

נראה לי שאני היחיד בעולם שזוכר. הרי אין לו משפחה, אין לו חברים של ממש. בעיקר, אין מי שיציין.
אבל אני רושם. אני זוכר. אני מציין, בלב, פעם בשנה, בלי לשתף אף אחד. משהו בי עדיין לא מסכים לשחרר. אולי לא צריך לשחרר בכלל? אין חוקים נגד זה, וחוץ מזה, אני מאמין שחלק מזה בעצם מגדיר אותי כאדם.
הוא עיצב חלק משמעותי מאוד באישיות שלי, לא בהכרח לטובה, והשאיר חותם. אולי זה יותר מדי, אבל היי – אין מי שישפוט אותי.

אז עברו 5 שנים. טסו מהר מדי, בלי ששמתי לב כמעט. מן הסתם, המון השתנה. הוא כבר לא משפיע על החיים שלי יותר וגם התרומה הצנועה שלו לחיים שלי נראית כזיכרון מרוחק מאוד.

בכל זאת, היום הזה יהיה בינתיים משהו שרק אני אציין.

כנראה בגלל שקפצה לי תזכורת על זה בלוח השנה בפלאפון, נזכרתי בו ערב לפני. ואז חלמתי עליו. קשה לי להיזכר מתי בפעם האחרונה לפני זה היה לי חלום צלול כל כך.
אני לא זוכר את הסיטואציה ומה הוביל אליה, אבל היה בינינו עימות. הייתי אני, בגילי הנוכחי, מולו, במיטבו. אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד. כל מה שלא הספקתי. כל מה שפחדתי וכל מה שלא קיבלתי הזדמנות. כל מה שאף פעם לא היה במקום להגיד. פגעתי בו, יכלתי לראות את זה. אני לא זוכר איך הסיטואציה הסתיימה – לא זכורה לי התנצלות, באופן טבעי. בכל זאת, כשהתעוררתי הרגשתי הקלה. אולי תת-המודע שלי החליט לדבר בשבילי, אבל זה הרגיש כמו הקלה רצינית.

אולי זה מה שהייתי צריך לעשות. פשוט לצעוק את הכל, בלי עכבות. אפילו בלי קול. להשלים עם זה.

ולהמשיך הלאה.

הפעם יש המון לכתוב עליו, אבל אין ממש זמן לעשות את זה.

אפשר לכתוב על ההתארגנות הכושלת לחתונה. או על הריבים עם המשפחה. או הקידום בעבודה. או הצרות עם באני. או הדיעות הפוליטיות, התיאולוגיות. או משהו מקצועי.

אבל פשוט לא מוצאים זמן. היממות קצרות מדי בשבילי, ויש יותר מדי להספיק בשעות הבודדות שאני נמצא בבית.

לפחות מישהו תמיד ישמח לראות אותי כשאני חוזר הביתה:

קצת אחרי פוסט סיכום העשור שלי, ביום שלישי ליתר דיוק, החלטתי לצאת עם חברים לפאב. אי שם בנבכי הליטר השלישי של וויינשטפן, קיבלתי שיחת טלפון מרותם.

כידוע, המוח לא מנתח מצבים בצורה אופטימלית כשהוא תחת השפעת חומרים משכרים, אז שמעתי משהו לגבי "כלבה", "להציל" ו"הביתה", וכמובן שחשבתי שיהיה מאוד הגיוני להסכים. סיכמתי את השיחה בזה שהודעתי לחבריי לשתיה ש"כרגע, ככל הנראה, אימצתי כלב". שתינו עוד סיבוב לכבוד זה.

מאוחר יותר רותם אספה אותי מהפאב וחסכה לי דידוי מיותר הביתה, והרוויחה עזרה בסחיבת הכלבה. השארנו אותה לישון בחצר ופרשנו למיטה.

למחרת שוחחנו על כך קצת והחלטנו שלא נשמור אותה, אך המתחיל במצווה אומרים לו גמור, ולפחות נמצא לה בית חם – שנינו יודעים מה צער בעלי חיים עושים באמת… עשינו לה מקלחת נעימה, ניקינו אותה משאריות הרחוב והקרציות שדבקו בה, ובעודה נקיה – הרשינו לה גם להישאר בפינה שהכנו עבורה בבית. בבוקר, מן הסתם, הקטנה כבר התעוררה בניחותא על הספה, כל חמור יודע ששם יותר נוח… במקביל, הוכן לה בוק שלם של תמונות בפייסבוק, לא זמן רב לאחר שרותם דאגה לבדוק אותה אצל וטרינר.

כאן המקום לציין את ההירתמות המדהימה של חבריי למשימה של למצוא לה בית. לאחר דקות ספורות, כבר ראיתי את הקישור לאלבום מככב ביותר מ20 סטטוסים שונים, ונפתח לו לאיטו גם מעגל שני ושלישי (חברים של חברים שלי, והחברים שלהם גם כן). לא עבר זמן רב וחבר שלי מתקופת הצבא הרים את הכפפה ואמר שיגיע מחיפה כדי לאמץ אותה.

יום חמישי היה יום ארוך. נסענו לבדוק אולמות לקראת החתונה והשארנו אותה לבד בבית (כדי שלא תירטב ותתלכלך מהגשם) ואלכס, החבר המאמץ, היה אמור להגיע בערב יום חמישי – סילבסטר – אך לא יכל בסוף, אז נשארנו עם הקטנה עד ליום שני של שבוע הבא, שבו הוא הגיע בשעות הערב והעביר את הלילה אצלנו. כל הזמן חיפשנו סימנים כלשהם שיצביעו שהיא צריכה להישאר אצלנו בכל זאת, אבל היות והרכבת שאלכס נסע בה לא התהפכה בסופו של דבר – הגענו למסקנה שלפחות מצאנו לה בית.

למחרת, ביום שלישי בבוקר, עברנו את אחד הבקרים הקשים ביותר שאפשר, ולא רק עקב העובדה שהקפצנו את אלכס לרכבת של 7:30 בבוקר… הפרידה היתה קשה, ולמרות שהחלטנו שלא ניקשר אליה, הבלוף שלנו נחשף ואותה תחושת מחנק בגרון ליוותה אותנו בנסיעה הביתה ובהליכה לעבודה. במקביל, אלכס דאג לחסן אותה ולקנות עבורה ציוד.

מקץ יומיים, ביום חמישי בבוקר, אלכס מודיע לי שהוא לא יכול להמשיך להחזיק בה עקב סיבות אישיות. דיברתי עם רותם וציינתי את נושא הסימן שהוזכר קודם, בנוסף למסקנות שהגענו אליהן בדיעבד, שאנחנו במצב ובמקום מתאים לחלוטין לגידול כלב. נתתי לה לחשוב ולהתייעץ, ובמקביל יצרתי קשר עם האנשים שהתעניינו באימוץ, לשאול אם זה עדיין רלוונטי. חזרתי הביתה אחרי משמרת ערב, ישבנו לשוחח על זה והחלטנו שנשמור אותה.

אם כן, לאחר נסיעה למרכז ומיד חזרה, הכלבה שוכבת בבטחה על המעיל והבגדים שלי שיצאו מהכביסה, בבית שלה לבסוף. לא נסגרנו עדיין על שם, אבל כשדיברנו עליה, דיברנו על "בננה" (המצאה של רותם מן הסתם). המועמד המוביל הוא "באני", גם עקב הקרבה לכינוי הראשוני, וגם עקב בדיחה פרטית שלנו. עדכון, מן הסתם, יבוא כשנחליט.

אם כן, יש חברת משפחה חדשה!

נכנסתי לסופר השכונתי כדי לקנות חלב. הגעתי לקופה עם החלב, ולפניי עמד פנסיונר קרח ושמנמן שלא הגיע עם כלום לקופה.
הוא ביקש מהקופאית שני פאקטים של LM לייט, שילם לה את המאתיים-ומשהו שהוא היה צריך, רב איתה על חצי שקל ולאחר שקיבל אישור מבעל הסופר לקבל הנחה של חצי שקל על כל הקניה, הוא התכונן לצאת לדרכו.
-"אפשר שקית?" הוא ביקש מהקופאית בשקט.
הקופאית משכה בכתפיה והוציאה שקית.
-"שחורה בבקשה".
-"אין לנו שחורות כרגע, רק לבן ושקוף. למה אתה צריך שחור?"
-"כדי שלא יראו"
הקופאית נראתה מופתעת. -"כדי שלא יראו מה?"
-"…את הסיגריות"
-"אבל קנית שני פאקטים… למה אתה לא רוצה שיראו?"
-"כי אסור לעשן. כמה עולה מצית?"

בשלב הזה החלפתי מבטים עם הקופאית, ושנינו איבדנו עוד קצת תקווה במין האנושי.

אז מה? לכתוב סיכום עשור? מה כבר יש לי לסכם?

העשור הזה התחיל בכך שהחלטתי להישאר ער עד חצות, אי שם בגיל 13 התמים, כדי לראות אם העולם באמת מסתיים. חמוש במודם 56K, כשאנשים עוד היו משלמים על זמן אוויר כדי להתחבר לאינטרנט, שכנעתי את אמא להרשות לי להישאר מחובר פרק זמן ממושך יחסית כדי שאוכל להתחבר לווב-קאמים נבחרים בעולם ולראות את החגיגות, ואולי גם את האפוקליפסה. לא קרה כלום, אבל הסרט הראשון שראיתי באלף השנים הנוכחיות היה "גברים בחלל" (זוכרים? בארני סטינסון שיחק שם קצין צבא!). מספר ימים אחרי זה צחקנו עם התלמידים של בית הספר למחוננים עד כמה ההיסטריה היתה מגוכחת.

העשור הזה היה בעצם גיל ההתבגרות שלי. הייתי יכול להכביר מילים על כך שהוא היה המשפיע ביותר בחיי, אבל אני מרגיש שאני לא אמציא שום גלגל מחדש, הרי כל אדם באשר הוא יכול להעיד שתקופת ההתבגרות היתה הגיל המשמעותי והמעצב-אישיות במידה הרבה ביותר. כל אחד יכול להגיד על טווח הגילאים הזה כסוער, מהפכני ורווי תהפוכות.

מה היה לנו בעצם? התחלתי את העשור רגע אחרי הבר-מצווה, רגע אחרי הטעימה הראשונה מוודקה, ילד בן 13 שעדיין עוסק בהתמודדות עם משבר הגירושין של ההורים שלו. הוא בדיוק סיים לעבור מספר דירות, לנוע קצת בארץ ולבסוף להתיישב. בשנים הבאות, הוא ינסה להשתלב ולא יצליח. הוא ינסה לברוח מהכל, ללא הצלחה גם כאן. הוא יהיה התלמיד הכי טוב בשכבה, ואז הוא יעבור משבר ויגיע למצב שהוא צריך להשתמש בפרוטקציות כדי להישאר באותן הקבצות לימודים.  הוא לא יסתדר עם אמא ובעלה החדש, יריב כל הזמן עם אחותו הקטנה ויברח אל הדודים כדי להתרחק. הוא יסיים בית-ספר למחוננים ויחליט שהוא לא מסוגל לשמור על השדים שלו בארון וילך לקבלת טיפול פסיכולוגי. הוא יברח מהבית כמה פעמים, יתאהב בבחורות שאין לו סיכוי איתן, יחליט שהוא צריך טיפול תרופתי ויפסיק. הוא ינסה לעשן וייחנק, ואין מה לדבר על סמים בכלל, אבל הוא יסתדר עם נרגילה ויגלה מקצוענות בשתיית אלכוהול. הוא ינסה להתחבב על חברים של חברים אבל לא יצליח, אז הוא יקצין את תכונות האופי הדומיננטיות שלו. הוא יתחיל ללכת להופעות, לצבור פופולריות חברתית ויקיף את עצמו בחבורה מאוד קרובה של אנשים. הוא יסיים תיכון בנס, לאור ההישגים הקלושים עד כה, אבל בכל זאת הוא יקבל תעודת הצטיינות בזכות מספר סיפורים קצרים שהוא כתב. במקביל הוא יגלה שההומני לעיתים מעניין מהריאלי וינסה להביע את עצמו בכתיבה ובדיבור עם אנשים. עם סיום התיכון, הוא יחליט שהוא כבר בריא מספיק פסיכולוגית כדי לצאת לאוויר העולם, וירגיש בטוח מספיק לנסות את מזלו בתחום הרומנטי, אחרי שנים שהוא הסתכל בקנאה על כל הסובבים אותו. הוא ירגיש שהוא יכול להתמודד סוף סוף עם מצב שעלול להסתיים לא בצורה חיובית. הוא יטעם נשיקה ראשונה בחסות חבר טוב, ויוכיח לעצמו שהוא יכולגם להרשים בחורה בזכות עצמו ומי שהוא. אחרי שני כשלונות, הוא ימצא חברה קבועה בסופו של דבר.

לקראת אמצע העשור הילד, שהפך לנער, ימצא את עצמו ללא מסגרת ועם רצון חזק להתרחק מהבית וילך לעבוד. הוא ישרוד תקופה ממושכת בעבודת בניין, ואז יחליף תפקיד לפועל פס יצור במפעלים. מה לעשות, אין מסגרות למחוננים שקפצו כיתה אבל אין להם אמצעים כלכליים להתחיל ללמוד. הוא ילמד לבלות בזכות אותו חבר שסיפק את התנאים לנשיקה הראשונה, ויהפוך להיות דוגמא ומופת לבליינים באותו תחום מוזיקלי צר. הוא יבלה יום אחרי יום רצוף, ישן על ספסלים כדי להגיע להופעות, יבזבז סכומי כסף גדולים ויפספס הוצאת רישיון נהיגה. הוא יפסיק לנסות להשתלב וישאף להנהיג, להיות זה שאחרים ירצו שהוא ישתלב איתם.

באיחור של שנה אחרי כל חבריו הוא הולך להתגייס, תוך כדי ההתמודדות הקשה ביותר שהוא אי פעם עבר – להסתכל למוות בעיניים בכל פינה, מכל צד. במהלך שנה וחודשיים, הילד שרק התגייס עוד יספיק להשתתף ב14 לוויות. הוא הולך לאבד, באופן שיהווה את המבחן הסופי לחוסנו הפסיכולוגי, את כל דמויות הבסיס בחייו. הוא יסגור מספר מעגלים, וישלים עם המצפון שלו בדיעבד על כך שהוא ימנף את האבידות האישיות, בלי להרגיש, לטובת עזיבת יחידה לא מוצלחת בצבא.

בכוחות מחודשים, הוא יתעשת. הוא יתחיל לעמוד על שלו, לדרוש את מה שמגיע לו ומדי פעם גם לקבל. הוא הולך לבלות את הזמן הקרוב בהגשמה עצמית ובניה מדוקדקת של האופי, תוך כדי הסתכלות דקדנית על הסביבה. הוא ילמד דברים חדשים, ישכיל ללמוד מסיטואציות קשות, ישב קצת בכלא ובכל זאת יצליח להשתחרר חודשיים לפני הזמן, בזכות קומבינות, לא לפני שהוא הצליח לטוס לחו"ל בפעם הראשונה ובזכות עצמו בלבד לסופ"ש רומנטי עם אותה חברה קבועה מלפני 3 וחצי שנים.

הוא ישתחרר, ינוח חודשיים על חשבון דמי אבטלה ויעבור לגור עם אותה חברה. הוא יעזוב עבודה אחת ויתחיל עבודה בונת-קריירה. בעתיד הקרוב הוא יחסוך קצת, יעבור את הישורת הפסיכולוגית האחרונה שצריך – התבגרות – ויזכה לנהל צוות שלם של עובדים בזכות עצמו בלבד, והוא בן 22 בלבד, ללא רגע של ניסיון הדרכתי או פיקודי. ממש לפני סוף העשור הוא יציע לאותה ילדה מלפני 6 שנים הצעת נישואין, והיא תסכים.

הוא עדיין לא עשה רישיון, אבל שיחק אותה מבחינת הפסיכומטרי. הוא לא החליט מה הוא רוצה ללמוד, אבל הספיק לסיים קדנציה ניהולית בחברת הייטק. הוא חושב על משפחה וילדים אבל עדיין מקפיד לצאת לבלות כמו בגיל 17. הוא יגדל שיער ויגזור אותו, כי נמאס. הוא יסתכל קדימה, בריא, שקול ומאוזן, לעבר העשור הבא ויאחל לעצמו ולסובבים אותו את הטוב ביותר שהם יכולים לאחל לעצמם. אם הוא היה צריך לנחש, הוא היה מאמין שהוא ישב עוד 10 שנים לנסות לסכם את העשור שעבר, עם בית משלו, תואר אחד לפחות, טבעת על האצבע ואפילו צאצא. מיושב וממוסד, אבל עדיין יוצא לבלות מדי פעם ורודף אחרי הצעצועים הטכנולוגיים העדכניים.

שיהיה בהצלחה לכולנו!

בשעה טובה, הבלוג התחיל לעבוד עם OpenID.

מה זה אומר?

בעצם, די הרבה. זה אומר שהיוזר שלכם יכול ללכת אתכם לכל מקום. אם יש לכם ג'ימייל או יאהו, יוטיוב או פייסבוק (ורוב הסיכויים שיש לכם, אם עדיין לא הורידו את האבן שגרתם תחתיה בשנים האחרונות), תוכלו להתחבר עם שם המשתמש והסיסמא משם – גם פה.

עכשיו רק כולי תקווה שזה יעודד אנשים להגיב, אינעל רבאק ערס…

שומם פה, אה?

מילואים

הדבר הכי משמעותי שקרה בזמן האחרון הוא לעשות מילואים. שנתיים וחצי אחרי השחרור, קיבלתי את הזימון הראשון והתייצבתי למה שהיה אמור להיות שיחת תדריך בבסיס בית-ליד.
עם כל מה שעברתי וכל ההכשרה (המטורפת, יש לאמר) שקיבלתי במסגרת השירות הצבאי שלי, אפשר להגיד שהופתעתי מעט מהיקף התפקיד:
כשמתחילה מלחמה ואני מקבל הודעה על כך, אני רושם את מספר הגדוד על בריסטול, תולה אותו במקום מסויים, דואג שהמילואימניקים יעלו על אוטובוס וחותך הביתה. סה-פאקינג-טו.
מסתבר שהכישור היחידי שנדרש מאדם שלמד 3 שנים בבי"ס למחוננים, קפץ כיתה, שירת כאיש מחשוב של יחידה שלמה וקיבל הסמכת האקינג אתי – צריך לספור אנשים שעולים על אוטובוס בזמן לחימה. חשבתי להתווכח, למחות בתוקף… אבל פאק איט. זאת תחנת רוח שאין לי שום מוטיבציה להילחם בה.
אז מתישהו בקרוב נעשה את התרגיל התלת-שנתי שלנו, אני צריך לחשוב מראש מהיכן אני מכין בריסטול…. :\

היה פלוס אחד עיקרי ומינוס אחד עיקרי בכל החוויה הזאת. המינוס היה בכך שנאמר לי לבוא על מדים מלאים ככל-הניתן, ובאתי בנעליים צבאיות הגדולות ממני בשתי מידות, מה שגרם לי לכאבים נוראיים ברגליים שכמותם לא חוויתי מאז הטירונות.
הפלוס הענקי היה שעקב כך שהמילואים התחילו ב4 בצהריים ביום ראשון, ארגנתי לעצמי מוצ"ש במרכז – שתינו ועישנו נרגילה כמו בימי הגבעה השמחים, וגם בהרכב דומה: עופר, נווה, חן, איגי ועבדכם היקר. הקינוח היה פורנו מושקע במיוחד בליווי פיצה דרום-תל-אביבית, ואונס ברוטאלי בידי ג'ינג'י מסויים. למחרת ניסיתי לשחזר את תהילתה ההיסטורית של תל אביב בהיבט הסנטר והעזריאלי שכל כך למדנו לאהוב פעם, רק כדי להבין שהחוויה השתנתה ללא היכר. לפחות חסכתי את יום החופש שרציתי לקחת למטרה הזאת והגעתי למסקנה הזאת על חשבון יום מילואים.

לימודים ועבודה

עבודה היא עדיין הדבר בו מושקע בסיכום הכולל של הדברים, הזמן הממושך ביותר.
אני כבר לא מנהל צוות, החליף אותי אחד התומכים הבולטים ביותר שהיו אצלנו בחברה. באופן אישי, קשה לי להגדיר את התפקיד שלי כרגע. אם הייתי חייב – אז "כלבויניק". אני עושה משימות שונות, תפקידים קטנים, חיפושים, מחקרים, כתיבת מאמרים – ועוזר במשימות התמיכה.
אני מנסה כרגע להגיע למסקנה כלשהי לגבי העתיד המקצועי שלי. פעם רציתי לשמר את התפקיד הניהולי על חשבון הלימודים – עם הרבה מוטיבציה ורגשי שליחות. עכשיו, אין יותר תפקיד כזה, אז לכאורה אני פנוי יותר לדברים אחרים.
השאלה היא – מהם אותם דברים?
האשכנזי שבי (ובסביבתי, דהיינו – הורים) נוטה לכיוון לימודים. כן, אני יודע, זה חשוב, זה קריטי, צריך תעודות, יאדה יאדה יאדה. אבל תכלס, זה לא מרגיש ככה. המוח שלי מסוגל להרבה יותר מלשים אותו ל3-4 שנים למסלול שלא ברור מה יצא ממנו. מצד אחד, אני צריך מסגרת. מצד שני, אין מסגרות מתאימות. דילמה, במילים פשוטות. אני מתנחם בזה שיש לי ג'וב טוב ואני צובר ניסיון ששווה סכומים דו-ספרתיים בתלוש המשכורת, כך שאני לא אשמור בקניון – אבל נשאלת השאלה "לאן הולכים מכאן?".
אולי עכשיו אני לא אפחד כל כך לנסות כיוונים חדשים, ואם רק הקארמה שלי תהיה טובה מספיק, ההצעות יתחילו לזרום. קיבלתי אחת היום – נחמד לדעת שיש מקצוע שקרוי על סמך משהו שאתה יודע לעשות…

חתונה

חבר מהעבודה ציין שברגע שמשתפים את ההורים בנושא ההחלטה העקרונית להתחתן – הם רשמית נכנסים לעסק. מאותה נקודה, זה נהיה גם העסק שלהם.
אבוי, כמה שהוא צדק.
לפני שבוע ההורים הגיעו לפה מהצפון לטובת שיחה עם ההורים של רותם, כדי להגיע להסכמות עקרוניות על נושאים בוערים (כשהחשוב שבהם הוא הלוקיישן, היות ואנחנו מקצוות מנוגדים של ישראל). פתאום, נושא שנשמר בסוד חצי שנה בלי להפריע ולהזיק לאף אחד מתחיל לצבור תאוצה אדירה.
הפקס מתמלא ברשימות למיניהן: אולמות, טיפים, סקרי שוק שאנשים שאני לא מכיר עשו, הצעות מחיר, בקשות ספציפיות, סקיצות לרשימות מוזמנים… לפני שאני שם לב, אני כבר צריך לקחת חופש כדי ללכת לראות אולמות וגני אירועים. הולי שיט, יש מחווה לטול עוד שבוע, ואיכשהו הגעתי למצב שזה מתחרה עם משהו אחר על ספוט בלוח השנה.
ונושא התקציב, איך אפשר לשכוח את התקציב? אני, לתומי חשבתי שמה שאני שם בצד כל חודש הוא ללימודים (ראה פסקה קודמת) – אך אבוי, חתונה מתחילה מהשקעה התחלתית של כ20 אלף, כשצריך להחזיק אצבעות שהצ'קים יתחילו לכסות את שאר ההוצאות. למי יש זמן/כסף/כוח/רצון להרים פרוייקט כזה?

ודווקא אני, מכל האנשים, בא בגישה שכל זה אמור להיות הכי סמלי שבעולם (מהסיבה הפשוטה שזה מה שזה בעצם!). חתונה לא אמורה להיות הפקה, היא אמורה להיות ביטוי מוחשי לכוונה בין שני אנשים. איך ממשהו סמלי, רגשי, הגענו לבחירת דיג'יי וסגירה של טיפים למלצרים שהשתחררו מהצבא לפני שבוע? That wasn't what I've signed up for.

קומיוניקיישן

כאילו חסרות לי הוצאות, התחדשתי בסלולרי חדש. נוקיה N97, מכשיר הדגל הנוכחי של נוקיה.
חשבתי הרבה על שדרוג המכשיר, בעיקר כשזה התחיל להראות סימני גסיסה. לדוגמא: במהלך יום עבודה רגיל, המכשיר שלי שוכב לתומו לצד המקלדת. מזה חודשיים, באופן אקראי למדי, הוא מחליט לכבות את עצמו, להדליק את עצמו, לאפס את עצמו – ואפילו לחייג לאנשים. אנימציית הידיים הלוחצות של נוקיה המופיעה בהפעלת המכשיר היתה מופיעה על המסך, ללא שום נגיעה מצידי, 3-4 פעמים ביום, ולפעמים יותר. אגב, כשהמכשיר החליט לכבות את עצמו, אין הוא מסכים להצעות הדלקה מצידי – כפתור ההפעלה שלו הופך ללא רלוונטי, "הוא יפעיל את עצמו שוב כשהוא ירגיש מוכן" ככל הנראה.

בלב כבד יחסית התחלתי סקר שוק מפרך. הבעיה העיקרית שלי היא שכיום, לא קיים ולו מכשיר אחד שלא יהווה שנמוך (כלומר, ירידה ביכולות) אל מול המכשיר הדפוק שלי. פעם אחת זאת המצלמה, פעם אחרת איכות הבניה, או פיצ'ר שאני משתמש בו – וכן הלאה וכן הלאה. עושה רושם שנוקיה הוציאו מכשיר מעולה, תלשו ממנו כמה תכונות עיקריות כאילו לא היו והמשיכו לבסס מכשירים חדשים יותר על בסיס פונקציונליות חסרה. לצורך העניין – על מנת להמשיך להשתמש בפלאש המעולה (קסנון, למי שתהה) שיש לי במכשיר הישן – שיכול להאיר חדר שלם באור יום – יהיה עליי לבחור בין 3 מכשירים בלבד, כשהחדש ביותר בהם הוא הישן שלי. מאז רבעון 1 ב2008, לא יצא עוד מכשיר עם פלאש כזה. למה?

אז הלכתי על הרע במיעוטו, שהוא לא פחות מספינת הדגל הנוכחית. השיקול המנחה – איבוד פיצ'רים מינימלי. אז אני מבסוט. כל עוד אני לא צריך לצלם בחושך, זאת אומרת… (עזבו פורנו ביתי, צילום בחושך הוא גם צילום של חברים בפאב או בהופעה).